על רקע הקרקע הכחולה העמוקה של הקיריאקון בנאה סקטה שבהר אתוס, ציור הקיר של הקדוש מקסימוס קאוסוקליביטס מהמאה ה-18 מציג את הסגפן מהמאה ה-14 כדמות חצי-אורך מרשימה. מקסימוס השתייך למסורת החרימה האתונית ונודע כקאוסוקליביטס, "שורף הצריפים", מתוך סיפורים לפיהם הוא נטש ושרף שוב ושוב את הצריפים הזמניים שבהם התגורר, ביטוי קיצוני של ניתוק מחפצים וממגורים קבועים. דמותו עומדת במסגרת הפרקטיקה הפוסט-ביזנטית הנרחבת של ציור כנסיות מונומנטלי שהמשיכה לבנות דמויות קדושות באמצעות טיפוסים איקונוגרפיים מבוססים תוך כדי שהיא מאפשרת שונות אזורית ניכרת בצבע, בפיזיונומיה ובטיפול.
הקדוש תופס כמעט את כל שדה הציור. סביב ראשו משתרעת הילה רחבה בצבע צהוב-אוכרה, מוקפת בקווי מתאר צרים, כהים ולבנים, כאשר פני השטח החמים שלה מופרדים בחדות מהרקע הכחול. כתובות יווניות מזהות מקיפות את הראש, ומשלבות זיהוי טקסטואלי בקומפוזיציה המצוירת, בהתאם למוסכמה ארוכת שנים של אמנות מונומנטלית אורתודוקסית. שיער אפור נסוג מעל המצח הגבוה ונופל בקווים מדויקים לצד הרקות, בעוד זקן ארוך במיוחד יורד על החזה בקווים קצביים וצמודים.
ציור הקיר של הקדוש מקסימוס קאוסוקליביטס
הצבע נושא חלק ניכר מכוחו החזותי. גלימה ירוקה בהירה נפרסת באופן רחב על פני הכתפיים, וקפליה מוגדרים על ידי קווי מתאר כהים יותר ונגיעות חומות-אוקרה. מתחתיה, בגד כחול מופיע במעברים אנכיים צרים במרכז, המחוברים לשרוול אדום-כתום חם המציג ניגוד כרומטי מרוכז. הצייר עובד עם חלוקות ברורות של צבע מקומי, קווי מתאר מוצקים ועיצוב פנים מאופק, המעניקים לו נוכחות חזיתית והיראטית חזקה.
בחלק התחתון של הקומפוזיציה, מקסימוס אוחז מגילה פרושה שפניה החיוורים חוצים בקווים אדומים של כתיבה. יד אחת אוספת את קצהה העליון בעוד שהשנייה נשארת חשופה מתחתיה, כף היד הפתוחה מקושרת באיקונוגרפיה הסגפנית עם טוהר וויתור על חיי העולם. הפנים מקבלות עיצוב רב יותר מאשר הבגדים: גוונים צרים מבטאים את המצח, האף והלחיים, בעוד שהעיניים הגדולות והיציבות קובעות את המוקד החזותי העיקרי. שפשופים קטנים ווריאציות במשטח הצבוע נותרים גלויים, במיוחד סביב הידיים, הבגדים והקצה התחתון של המגילה.